השבוע הלך לעולמו ג'ימי קרטר, הנשיא ה-39 של ארצות הברית, שהיה דמות משמעותית בזירה הבינלאומית בזכות מאמציו הבלתי נלאים לקידום השלום והפיוס. תקופת כהונתו, שנמשכה בין השנים 1977 ל-1981, התאפיינה ביוזמות דיפלומטיות פורצות דרך, אשר השפיעו עמוקות גם לאחר שסיים את כהונתו כנשיא, הקים קרטר יחד עם רעייתו רוזלין את "מרכז קרטר", ארגון ללא כוונת רווח הפועל לקידום הדמוקרטיה, זכויות האדם ובניית שלום. בשנת 2002 זכה קרטר בפרס נובל לשלום. בשנותיו האחרונות היו עמדותיו בנושא הפלסטיני שנויות במחלוקת, והוא היה למבקר חריף של המדיניות הישראלית, אך תרומתו להשגת השלום בין ישראל ומצרים היתה חשובה ביותר.
הנשיא קרטר היה יוצא דופן במעורבותו האישית בתהליך. בוועידת קמפ דיוויד בספטמבר 1978 הוא ישב בעצמו עם חבר המשלחת הישראלית, אהרן ברק, ועם הנציג המצרי אוסמה אל-באז, כדי לנסח כמה מסעיפי הסכמי המסגרת שהושגו שם. גם במשא ומתן שנערך בוושינגטון על נוסח חוזה השלום אחרי קמפ דייוויד, הוא מילא תפקיד פעיל.
המחלוקות שהתגלעו במהלך השיחות, על כמה מסעיפי החוזה, למשל על שלבי הנסיגה הישראלית בסיני ועל הקשר (linkage) בין ההסכם ובין השיחות על תכנית האוטונומיה לפלסטינים, עמדותיו של קרטר והמבוי הסתום אליו נקלעו הצדדים, ציננו את ההתלהבות שליוותה את חתימת ההסכמים בקמפ דייוויד, וזו התחלפה באכזבה.
לאחר נפילת משטר השאה באיראן בינואר 1979 ועליית האייתוללה חומייני לשלטון, נאלצו הצדדים להעריך את המצב מחדש. ארצות הברית נזקקה להצלחה במזרח התיכון ורצתה לקשור אליה את מצרים גם כדי למנוע את התפשטות המהפכה האסלאמית לארצות נוספות. ישראל חששה מאפשרות זו, וכמו כן ביקשה להבטיח מקור לאספקת נפט במקום איראן. על רקע זה התחדשו המגעים להשגת הסכם בין שתי המדינות.
לאחר שהשיחות בין שר החוץ משה דיין ובין ראש ממשלת מצרים, מוצטפא ח'ליל, לא הניבו תוצאות, הזמין קרטר את ראש הממשלה בגין לוושינגטון. בפגישתם ב-1 במארס אמר בגין שהמתרחש באיראן יכול לקרות גם במצרים, שסובלת מעוני ומאי-יציבות חברתית. ישראל היא הגורם היציב היחיד באזור, ולכן יש לחזקה באספקה נדיבה של נשק. בגין ציין גם את המחיר הכואב שמוכנה ישראל לשלם למען השלום עם מצרים בדמות הורדת יישובים בסיני, ואמר שהדרישות הנוספות ממנה יהפכו השלום לחסר ערך.
בשיחה נוספת במוצאי השבת, 3 במארס, הודה קרטר שהדיונים הגיעו למבוי סתום. שני הצדדים מחופרים בעמדותיהם והדבר עלול לדחוף את סאדאת למחנה הערבי הקיצוני. אולם למחרת היתה פריצת דרך וגובשו הצעות אמריקניות-ישראליות בכמה מסוגיות המחלוקת. לאור התקדמות זו, החליט קרטר לצאת למזרח התיכון, להיפגש עם סאדאת בקהיר, להציג לו את הצעותיה של ישראל, להמשיך משם לישראל כדי לסכם את הפרטים האחרונים של ההסכם ולהביאו לחתימה במהלך ביקורו.
שיחותיו של קרטר בישראל, ובמיוחד סדרת פגישותיו עם בגין ועם שרי הממשלה, מעידות על היחסים המתוחים בין הצדדים, אך גם על נחישותו של קרטר להפעיל את השפעת ארצות הברית כדי להבטיח הצלחה. הוא הגיע למצרים ב-7 במארס, וב-10 במארס יצא לישראל. ביום בואו התקבל במשרד החוץ דוח אופטימי על תגובת ההנהגה המצרית להצעות החדשות, כפי שבאה לידי ביטוי בתקשורת המצרית.
אולם כבר ביומן הראשון נלוו לשיחותיו בישראל אקורדים צורמים, כשבגין הבהיר שלא ניתן לחתום על ההסכם בזמן ביקור הנשיא, כיוון שהתחייב לקיים דיון על האוטונומיה בממשלה ולהציג את ההסכם בכנסת לפני חתימתו. קרטר הופתע ונזעם. הוא כתב ביומנו, 'לא יכולתי להאמין למשמע אוזניי. קמתי ושאלתי אותו אם יש טעם שאישאר'. בגין אמנם הצהיר שהוא באמת מעוניין בשלום, אך קרטר היה משוכנע שהוא מנסה להתחמק מן החתימה כדי שלא לבצע את תכנית האוטונומיה.
למחרת נפגשו בגין וקבוצת שרים, עם המשלחת האמריקנית בראשות קרטר ומזכיר המדינה וואנס. קרטר תיאר את שיחותיו במצרים ואת תחושתו שהעם המצרי רוצה שלום, והציג את מצב השיחות כ'עכשיו או לעולם לא': מצרים הציעה להפעיל את האוטונומיה ב'עזה תחילה' (שלא הופיעה בהסכמי קמפ דיוויד) כדי להתגבר על התנגדות ירדן והפלסטינים. העולם הערבי חושד שישראל רוצה לדחות את ביצוע האוטונומיה, וקרטר עצמו שותף לחשד זה נוכח קריאותיו של שר החקלאות אריאל שרון ליישב מיליון יהודים ביהודה ושומרון. סגן ראש הממשלה יגאל ידין מחה ואמר: האוטונומיה היא תכנית ישראלית והממשלה עומדת מאחוריה.
בפגישה נוספת הצליח קרטר להשיג את הסכמת הממשלה לשקול מחדש את הקדמת הנסיגה הראשונה מסיני. אך את ההצעה להציב קציני קישור מצריים בעזה היא דחתה ודרשה התחייבות מצרית ארוכת טווח למכור נפט לישראל. למחרת נפגש קרטר עם בגין ועם כל חברי הממשלה. הוא הודה שהממשלה אמנם גילתה רצון טוב, אך ביקש ויתורים נוספים, וביחס לקציני הקישור המצריים אמר: 'בעיניי זוהי סוגיה קריטית, ותשובתכם אינה מספקת. אם לא תהיה ערובה שלצוות המשא ומתן [המצרי] תהיה גישה לתושבי רצועת עזה והגדה המערבית, איני חש שאוכל למלא את התחייבויותיי לעם האמריקני או לכם או לעם הפלסטיני או למצרים'. בתגובה אמר בגין: 'אדוני הנשיא, נחתום רק על דברים שאנו מסכימים עליהם, ועל אלו שאיננו מסכימים לא נחתום'. ישראל תמלא אחר כל מילה בהסכמי קמפ דיוויד, אך אי-אפשר לכפות עליה דברים שאינם כתובים בהסכמים.
הישיבה נקטעה מכיוון שהגיעה השעה לנאומי קרטר ובגין בכנסת. קרטר אמר בנאומו שעם ישראל והעם המצרי מוכנים לשלום, אולם המנהיגים עדיין לא הוכיחו שהם מסוגלים להסתכן למענו. לאחר כמה ישיבות מתוחות נוספות, קרטר היה מוכן להרים ידיים ולשוב לוושינגטון. ברגע האחרון הצליחו ואנס וקבוצה קטנה של שרים בראשות דיין וידין, למצוא פתרון. ארצות הברית תתחייב לאספקת הנפט לישראל ונושא קציני הקישור בעזה יוצא מהחוזה. קרטר שב למצרים, קיבל את הסכמת המצרים ובישר עליה לבגין בשיחת טלפון ב-14 במארס. ב-26 במארס נחתם חוזה השלום על מדשאת הבית הלבן בוושינגטון. עוד על מעורבות הנשיא קרטר ועל חתימת ההסכם אפשר לקרוא בפרסום של ארכיון המדינה על תהליך השלום בין ישראל למצרים:
בתמונות:
קרטר וסאדאת מנופפים לציבור מתוך המכונית ברחובות קהיר, 8.3.79. מקור התמונה: Central Intelligence Agency, ספריית קרטר, NARA
ראש הממשלה מנחם בגין מארח את הנשיא קרטר בלשכתו בירושלים, 12.3.1979, צלם: יעקב סער, מאוסף לע"מ
שלט של שרות המודיעין הממשלתי בקהיר, 8.3.79 מקור התמונה: Central Intelligence Agency, ספריית קרטר, NARA
המסמכים: מתוך ארכיון המדינה
תודה לד"ר לואיז פישר Louise Fischer
Jimmy Carter, el 39o presidente de los Estados Unidos, falleció esta semana, quien fue una figura significativa en el escenario internacional debido a sus incansables esfuerzos por promover la paz y la reconciliación. Su mandato, que duró de 1977 a 1981, se caracterizó por iniciativas diplomáticas innovadoras que tuvieron un profundo impacto. Incluso después de terminar su mandato como presidente, Kim Carter y su esposa Roselyn fundaron el Carter Center, una organización sin fines de lucro que trabaja para promover la democracia, los derechos humanos y la consolidación de la paz. En 2002, Carter ganó el Premio Nobel de la Paz. En sus últimos años sus posiciones sobre la cuestión palestina han sido controvertidas, y ha sido un crítico severo de la política israelí, pero su contribución a la paz entre Israel y Egipto ha sido primordial.El Presidente Carter ha sido excepcional en su participación personal en el proceso. En la Conferencia de Camp David en septiembre de 1978, se sentó con el miembro de la delegación israelí, Aharan Barak, y el enviado egipcio Osma El-Baz, para formular algunos de los artículos de los Acuerdos marco allí alcanzados. También en la negociación celebrada en Washington sobre la forma del tratado de paz después de Camp David, jugó un papel activo.Las disputas que estallaron durante las conversaciones, sobre algunas secciones del contrato, por ejemplo, las etapas de la retirada israelí en el Sinaí y la vinculación entre el acuerdo y las conversaciones sobre el programa de autonomía palestina, las posiciones de Carter y el estancamiento en el que quedaron atrapados las partes, nosotros señaló el entusiasmo que acompañó la firma de los acuerdos en Camp David, y esto fue reemplazado por decepción.Después de la caída del régimen del Sha en Irán en enero de 1979 y el ascenso del Ayatollah Jomeini, las partes tuvieron que reevaluar la situación. Los Estados Unidos necesitan éxito en Oriente Medio y querían vincular a Egipto a él también para prevenir la propagación de la Revolución Islámica a otros países. Israel estaba preocupado por esta posibilidad, y también pidió asegurar una fuente de suministro de petróleo en lugar de Irán. Con este trasfondo, se han renovado los toques para llegar a un acuerdo entre los dos países.Después de que las conversaciones entre el Ministro de Relaciones Exteriores Moshe Dayan y el Primer Ministro de Egipto, Motztafa Khalil, no dieron ningún resultado, Carter invitó al Primer Ministro Begin a Washington. En su reunión del 1 de marzo, Begin dijo que lo que está pasando en Irán también puede suceder en Egipto, que sufre de pobreza e inestabilidad social. Israel es el único factor estable en la región, por lo que se debe mantener un suministro generoso de armas. Begin también señaló el doloroso precio que Israel está dispuesto a pagar por la paz con Egipto en forma de asentamientos en el Sinaí, y dijo que las demandas adicionales de él harían que la paz no valga nada.En otra conversación el sábado por la noche, 3 de marzo, Carter admitió que las discusiones llegaron a un callejón sin salida. Ambas partes están cavando sus posiciones y la cosa puede empujar a Sadat al campamento árabe extremo. Pero al día siguiente hubo un gran avance y hubo propuestas estadounidenses-israelíes sobre algunos temas controvertidos. A la luz de este progreso, Carter decidió ir a Oriente Medio, reunirse con Sadaat en El Cairo, presentarle las propuestas de Israel para continuar desde allí a Israel con el fin de resumir los últimos detalles del acuerdo y hacer que se firmara durante su visita.Las conversaciones de Carter en Israel, y especialmente su serie de reuniones con Begin y los primeros ministros, dan testimonio de la tensa relación entre las partes, pero también de la determinación de Carter de ejercer la influencia estadounidense para asegurar el éxito. Llegó a Egipto el 7 de marzo, y el 10 de marzo partió hacia Israel. En el día, recibimos un informe optimista sobre la reacción del liderazgo egipcio a las nuevas propuestas, según lo expresado en los medios egipcios.Sin embargo, ya en el primer calendario, sus conversaciones en Israel han ido acompañadas de fuertes acordes, cuando quedó claro que el acuerdo no puede firmarse durante la visita del presidente, ya que ha sido sometido a una discusión sobre la autonomía del gobierno y para presentar el acuerdo en la Knesset antes de firmarlo. Carter está sorprendido y furioso. Escribió en su diario, "No podía creer el sonido de mis oídos. Me levanté y le pregunté si tenía algún sentido quedarme. Begin, aunque declaró que estaba verdaderamente interesado en la paz, Carter estaba convencido de que estaba tratando de esquivar la firma para no llevar a cabo el plan de autonomía.Al día siguiente, Begin y un grupo de ministros se reunieron, con la delegación estadounidense encabezada por Carter y el Secretario de Estado Vance. Carter describió sus conversaciones en Egipto y su sensación de que el pueblo egipcio quiere la paz, presentando la situación de las conversaciones como "ahora o nunca": Egipto se ha ofrecido a ejercer autonomía en "Gaza primero" (que no apareció en los Acuerdos de Camp David) para vencer la resistencia jordana y palestina. El mundo árabe sospecha que Israel quiere rechazar la implementación de la autonomía, y el propio Carter es socio en esta sospecha en presencia de los llamamientos del Ministro de Agricultura, Ariel Sharon, para asentar a un millón de judíos en Judea y Samaria. El viceprimer ministro Yigal Yadin protestó y dijo: La autonomía es un plan israelí y el gobierno lo apoya.En otra reunión, Carter consiguió el acuerdo del gobierno para reconsiderar el avance de la primera retirada del Sinaí. Pero la oferta de colocar oficiales de enlace egipcios en Gaza fue rechazada y exigió un compromiso egipcio a largo plazo de vender petróleo a Israel. Al día siguiente, Carter se reunió con Begin y todos los miembros del gobierno. Admitió que aunque el gobierno había descubierto la buena voluntad, pero pidió más concesiones, y en relación con los oficiales de enlace egipcios dijo: "A mis ojos este es un tema crítico, y su respuesta no es suficiente. Si no hay garantía de que el equipo negociador [egipcio] tendrá acceso a los residentes de la Franja de Gaza y la Ribera Occidental, no creo que pueda cumplir mis obligaciones con el pueblo estadounidense o con usted o con el pueblo palestino o con Egipto. En una respuesta, Begin dijo: "Sr. Presidente, solo firmaremos cosas en las que estemos de acuerdo, y no firmaremos aquellas que no estemos de acuerdo. Israel puedes llenar cada palabra en los Acuerdos de Camp David, pero no puedes forzar cosas que no están escritas en los Acuerpos.La reunión fue interrumpida porque era hora de los discursos de Carter y Bagin en el Knesset. Carter dijo en su discurso que con Israel y el pueblo egipcio están listos para la paz, pero los líderes aún no han demostrado que puedan arriesgarla. Después de unas cuantas reuniones más tensas, Carter estaba listo para levantar sus manos y volver a Washington. En el último minuto, Vance y un pequeño grupo de ministros liderados por Dayan Vidin lograron encontrar una solución. Los Estados Unidos se comprometerán a suministrar petróleo a Israel y la cuestión de los oficiales de enlace en Gaza deja el contrato. Carter se sentó en Egipto, aceptó el acuerdo de Egipto y le habló sobre Lavgin en una llamada telefónica el 14 de marzo. El 26 de marzo, se firmó el tratado de paz en el césped de la Casa Blanca en Washington. Más acerca de la participación del Presidente Carter y la firma del acuerdo pueden leerse en una publicación de los Archivos del Estado sobre el proceso de paz entre Israel y Egipto:En fotos:Carter y Sadat saludando al público desde el coche en las calles de El Cairo, 8.3.79. Fuente de la imagen: Agencia Central de Inteligencia, Biblioteca Carter, NARAEl primer ministro Menachem Begin recibe al presidente Carter en su oficina en Jerusalén, 12.3.1979, Fotógrafo: Yaakov Saar, Colección GPOSigno del Servicio de Inteligencia del Gobierno en El Cairo, 8.3.79 Fuente de la imagen: Agencia Central de Inteligence, Biblioteca Carter, NARALOS DOCUMENTOS: DE LOS ARCHIVOS DEL ESTADOCortesía de la Dra. Louise Fisher Louise FischerOcultar traducciónCalificar esta traducción
No hay comentarios:
Publicar un comentario
Nota: solo los miembros de este blog pueden publicar comentarios.