AMIGOS DE ISRAEL - CORDOBA (ARGENTINA)

 

Israel State Archives - ארכיון המדינה

· 

"אני מצטער להגיד לך אבל הספורטאים לא חולצו. ראיתי אותם. איש מהם לא שרד".

צבי זמיר הלך לעולמו היום בגיל 98. זמיר, ששימש כראש המוסד בין 1968 ל-1974, זכור כמי שקיבל מאשרף מרואן את הידיעה על מלחמת יום הכיפורים יממה לפני שפרצה, אך גם כמי שהוביל את המוסד לשורת מבצעים נגד ארגוני הטרור הפלסטיניים לאחר רצח אחד עשר הספורטאים באולימפיאדת מינכן 1972.

ב-5 בספטמבר חדרו שמונה מחבלים פלסטינים חברי ארגון 'ספטמבר השחור' בהפתעה לדירות המגורים של המשלחת הישראלית בכפר האולימפי במינכן. שניים מהספורטאים, משה וינברג ויוסף רומנו, נרצחו במהלך הפעולה ותשעה אחרים רוכזו בחדר אחד כבני ערובה. בתמורה לשחרורם דרשו המחבלים שחרור של 232 מחבלים שהוחזקו בישראל ושני מחבלים נוספים שנכלאו בגרמניה.

הידיעות הראשונות על ההתקפה במינכן הגיעו במברק מהשגרירות בבון ב-08:45 והועברו אל ראש הממשלה גולדה מאיר, שר החינוך אלון ושר הביטחון משה דיין. ב-9:30 כונסה הממשלה לישיבה מיוחדת. על פי רוח הדברים בישיבה הייתה שעל הגרמנים להיכנס למשא ומתן עם החוטפים כדי להרוויח זמן, עד שיתאפשר להם לפרוץ בכוח ולשחרר את בני הערובה, בדומה לניסיון הישראלי המוצלח בפרשת 'סבנה'. הוחלט לשלוח את ראש המוסד כנציג ישראלי שיתדרך את הגרמנים ולמעשה ישמש כעין 'משגיח' על פעולות החילוץ.

בהגיעו לכפר האולימפי ב-21:00 קיבל זמיר דיווח על תכנית הפעולה הגרמנית: המחבלים יקבלו הודעה על העברתם עם בני הערובה בהליקופטרים לשדה תעופה צבאי ליד מינכן, שם יעמוד לרשותם מטוס שיעביר אותם ואת בני הערובה לקהיר. ההודעה נועדה להטעותם ולאפשר ליחידות משטרה גרמניות לחסל את המחבלים ולחלץ את בני הערובה. זמיר חשב שהתכנית סבירה ותואמת את ההערכות הישראליות. אולם הפעולה התנהלה בשלומיאליות, הסתבכה והסתיימה בכישלון ובמותם של כל תשעת בני הערובה וחמישה מן החוטפים.

בביתה בירושלים עקבה ראש הממשלה גולדה מאיר, יחד עם שרים ועוזרים בכירים, במתח רב אחר הדיווחים ממבצע החילוץ של בני הערובה. בסביבות השעה 1:00 לפנות בוקר החלו לזרום דיווחים מכלי התקשורת בגרמניה על הצלחת המשטרה במבצע. אנחת רווחה נשמעה בבית ראש הממשלה. אולם מדיווחו של שגריר ישראל בגרמניה, אלישיב בן-חורין, עלתה תמונה שונה: במקום שוררת אנדרלמוסיה, עדיין נשמעות יריות ולא ברור כלל מה קרה. לקראת השעה 03:00 התקשר זמיר לראש הממשלה משדה התעופה במינכן ואמר: "אני מצטער להגיד לך אבל הספורטאים לא חולצו. ראיתי אותם. איש מהם לא שרד".

עם שובו ממינכן, בשעות הערב של ה-6 בספטמבר, מסר זמיר לראש הממשלה ולשרים דין וחשבון על ההתרחשויות. בהתרגשות רבה תיאר זמיר בפני השרים המזועזעים את השתלשלות העניינים – את דחיית ניסיונותיו להתערב בפעולה, את חוסר המקצועיות ואת האדישות שגילו הכוחות הגרמניים. "הם לא עשו מאמץ מינימלי להציל חיים, לא לקחו סיכון מינימלי לנסות להציל אנשים, לא שלהם ולא שלנו", אמר. לטענתו הגרמנים רצו רק לגמור עם העניין הזה ויהי מה, כדי להמשיך באולימפיאדה. כנשאל זמיר על ידי ראש הממשלה מדוע לדעתו לא זכתה המשלחת הישראלית לאבטחה, הוא ציטט דברים ששמע מפי קצין הביטחון של השגרירות בבון. קצין הביטחון פנה אל המשטרה בבקשה להציב שמירה על המשלחת, אך התשובה שקיבל היתה: 'מה אתה מעלה על דעתך? כאן שוררת רוח אולימפית ושום דבר לא יקרה'.

מצורף דיווחו של ראש המוסד צבי זמיר לראש הממשלה ולצוות השרים, 6 בספטמבר, 1972.

בתמונה: ראש המוסד צבי זמיר בראשית שנות השבעים, באדיבות צבי זמיר ואפרת מס.

בתגובה הראשונה סרטון שצולם בעת ביקורו של צבי זמיר בארכיון המדינה לעת יום הולדתו ה-90. בתמונה גם שבתי שביט, ראש המוסד בשנים 1989 – 1996 וגנזת המדינה הנוכחית, רותי אברמוביץ.

"Siento decirte pero los atletas no fueron rescatados. "Los he visto. Ninguno de ellos sobrevivió. "

Zvi Zamir falleció hoy a los 98 años. Zamir, quien sirvió como jefe de la institución entre 1968 y 1974, es recordado como el que recibió la noticia de Ashraf Marwan sobre la guerra de Yom Kippur el día antes de que estallara, pero también como el que llevó la institución a una serie de operaciones contra organizaciones terroristas palestinas tras el asesinato de once atletas en los Juegos Olímpicos de Múnich 1972.

El 5 de septiembre, ocho terroristas palestinos, miembros de la organización "Septiembre Negro", invadieron los apartamentos de la delegación israelí en la Villa Olímpica de Munich. Dos de los atletas, Moshe Weinberg y Joseph Romano, murieron durante la operación y otros nueve fueron concentrados en una habitación como rehenes. A cambio de su liberación, los terroristas exigieron la liberación de 232 terroristas que estaban retenidos en Israel y otros dos terroristas encarcelados en Alemania.

Las primeras noticias sobre el ataque en Múnich llegaron por un rayo de la embajada en Bonn a las 8:45 y fueron pasadas al primer ministro Golda Meir, al ministro de educación Alon y al ministro de Defensa Moshe Dayan. A las 9:30 el gobierno entrará en una reunión especial. Según el espíritu de las cosas en la reunión, fue que los alemanes tuvieron que negociar con los secuestradores para ganar tiempo, hasta que se les permitiera entrar por la fuerza y liberar a los rehenes, similar al exitoso intento israelí en el asunto "Sabna". Se decidió enviar al jefe de la institución como representante israelí que informará a los alemanes y de hecho actuará como ojo de "supervisor" en las operaciones de rescate.

Al llegar a la Villa Olímpica a las 21:00, Zamir recibió un informe sobre el plan de acción alemán: Los terroristas recibirán un mensaje sobre su traslado con los rehenes en helicópteros a un aeropuerto militar cerca de Múnich, donde tendrán un avión para transportarlos y a los rehenes El Cairo. El mensaje pretende engañarlos y permitir que las unidades de policía alemanas eliminen a los terroristas y rescaten a los rehenes. Zamir pensó que el programa era razonable y estaba en línea con las estimaciones israelíes. La sala de operaciones se llevó a cabo en paz, se complicó y terminó en fracaso y la muerte de los nueve rehenes y cinco de los secuestradores.

En su casa en Jerusalén, la primera ministra Golda Meir siguió, junto con ministros y asistentes superiores, bajo gran tensión tras los informes de la operación de rescate de rehenes. Alrededor de la 1:00 de la mañana, comenzaron a surgir informes de los medios alemanes sobre el éxito de la policía en la operación. Se escuchó un suspiro de alivio en la casa del Primer Ministro. Report Hall del embajador de Israel en Alemania, Elyshiv Ben-Hurin, subió una imagen diferente: en lugar de Andrelmousia, todavía se están escuchando disparos y no está claro lo que pasó. Alrededor de las 03:00 Zamir llamó al primer ministro desde el aeropuerto de Múnich y dijo: "Siento decirte que los atletas no fueron rescatados. Los he visto. Ninguno de ellos sobrevivió. "

A su regreso de Múnich, en las horas de la tarde del 6 de septiembre, Zamir dijo al primer ministro y a los ministros de justicia acerca de los acontecimientos. Con gran emoción Zamir describió a los impactantes ministros la caótica situación - el rechazo a sus intentos de intervenir en acción, el poco profesionalismo y la indiferencia descubierta por las fuerzas alemanas. "No hicieron el mínimo esfuerzo para salvar vidas, no tomaron el mínimo riesgo para intentar salvar a la gente, ni la suya ni la nuestra", dijo. Afirma que los alemanes solo querían poner fin a este asunto, sin importar qué, para continuar en los Juegos Olímpicos. Cuando el Primer Ministro le preguntó por qué, en su opinión, la delegación israelí no ganó la seguridad, citó cosas que escuchó del oficial de seguridad de la embajada en Bonn. El oficial de seguridad pidió a la policía que por favor pusiera la seguridad sobre la delegación, pero la respuesta que recibió fue: "¿Qué opinas? Aquí el espíritu olímpico sopla y no pasará nada.

Se adjunta el informe del Jefe de la Institución Zvi Zamir al Primer Ministro y al Personal de los Ministros, 6 de septiembre de 1972.

En la foto: Jefe de la institución Zvi Zamir a principios de la década de 1970, cortesía de Zvi ZamIR y Efrat Mas.

La primera respuesta es un vídeo tomado durante la visita de Zvi Zamir al archivo estatal por su 90 cumpleaños. En la imagen también está Shavit, jefe de la institución en 1989-1996 y actual Estado Ganzat, Ruthi Abramovitz.

  · 

Ocultar traducción

  · 

Calificar esta traducción

Todas las reacciones:

22