YO SOY UN REFUGIADO

Danny Ayalon

Como un miembro activo de un gobierno democrático, podría parecer extraño declarar que yo soy un refugiado. Sin embargo, mi padre, sus padres y su familia fueron sólo algunos de los casi un millón de judios que fueron expulsados o forzados a partir de las tierras árabes. Mi padre y su familia eran argelinos, de una comunidad judía de miles de años anteriores a la conquista árabe del norte de África y del Islam, incluso. Tras recibir la independencia, Argelia permite sólo a los musulmanes convertirse en ciudadanos y llevo fuera a la comunidad judia nativa y al resto de mi familia.
Mientras que muchas personas se refieren constantemente a los refugiados árabes o palestinos, pocos estan concientes de los refugiados judíos de países árabes.
Mientras que aquellos árabes que huyeron o abandonaron la Palestina Mandatoria e Israel sumaban aproximadamente 750.000 habitantes, había aproximadamente 900.000 refugiados judíos de países árabes. Antes que el Estado de Israel fuera restablecido en 1948, había casi un millón de judios en tierras árabes, hoy en día hay alrededor de 5.000.
Una distinción importante entre los dos grupos es el hecho que muchos árabes palestinos participaron activamente en el conflicto iniciado por las naciones árabes circundantes, mientras que los judios de los países árabes estaban viviendo en paz, incluso en un estado de dhimmi servil, en sus países de origen por muchos siglos si no milenios.
Además, los refugiados judíos, como eran más urbanos y profesionales, en oposición a los mas rurales palestinos, amasaron muchas mas propiedades y riquezas las cuales tuvieron que dejar en sus antiguos paises.
Los economistas financieros han estimado que, en cifras actuales, el importe total de los bienes perdidos por los refugiados judíos de países árabes, incluidos los bienes comunales, como escuelas, sinagogas y los hospitales, es casi el doble de los bienes perdidos por los refugiados palestinos. Por otra parte, hay que recordar que Israel devolvió más del 90% de las cuentas bancarias bloqueadas, cajas de seguridad y otros elementos pertenecientes a los refugiados palestinos durante la década de 1950.
AUN CUANDO el número de refugiados judíos y sus bienes son más grandes que los de los palestinos, la comunidad internacional sólo parece estar consciente de la difícil situación de estos ultimos.
Hay numerosas organizaciones internacionales muy importantes dedicadas a los refugiados palestinos. Hay una conferencia anual celebrada en Naciones Unidas y una agencia de refugiados fue creada sólo para los refugiados palestinos. Mientras que los refugiados de todo el mundo tienen una agencia, el Alto Comisionado de Naciones Unidas para los Refugiados (ACNUR), los palestinos caen bajo los auspicios de otra agencia, la Agencia para Ayuda y Obras Publicas de Naciones Unidas (UNRWA).
El presupuesto de la UNRWA para 2010 es casi la mitad del presupuesto del ACNUR.
Igualmente impresionante es el hecho que el ACNUR se enorgullece de haber encontrado "soluciones duraderas" para "decenas de millones" de refugiados desde 1951, año de su creación. Sin embargo, la UNRWA ni siquiera afirma haber encontrado "soluciones duraderas" para nadie.
Si eso no esta lo suficientemente distorsionado, echemos un vistazo a las definiciones y como son aplicadas: por lo general la definición de un refugiado sólo se aplica a la persona que huyó y buscó refugio, mientras que un refugiado palestino es la persona que huyó y todos sus descendientes por todos los tiempos. Así que, según la definición de la UNRWA de conferir status de refugiado a los descendientes, yo seria un refugiado.
Sin embargo, yo no me considero asi, soy un orgulloso ciudadano del Estado de Israel. Los refugiados judíos encontraron su expresión nacional en Israel, así, los refugiados árabes deberían encontrar sus aspiraciones nacionales satisfechas por un Estado palestino.
CON LAS NEGOCIACIONES directas a punto de reanudarse entre Israel y los palestinos, el centro de atención será devuelto a esta cuestión. El llamado "derecho al retorno" de los palestinos es una ficción jurídica. La Resolucion 194 de la Asamblea General de Naciones Unidas, la supuesta fuente de este "derecho" no menciona este término, no es jurídicamente vinculante y, como todas las demás resoluciones pertinentes de Naciones Unidas utiliza el término deliberadamente ambiguo "refugiados" sin denominación.
La Resolucion 242 del Consejo de Seguridad de Naciones Unidas, aun considerada como el principal marco legal para resolver el conflicto árabe-israelí afirma que un amplio acuerdo de paz en Oriente Medio debe incluir necesariamente "una solución justa del problema de los refugiados."
No se hace distinción entre los refugiados árabes y los refugiados judíos.
De hecho, uno de los principales redactores de la resolución, el Juez americano Arthur Goldberg, Jefe Delegado de Estados Unidos ante las Naciones Unidas, dijo: "La resolución aborda el objetivo de "lograr una solución justa del problema de los refugiados." Este lenguaje, presuntamente se refiere tanto a los refugiados árabes como judíos."
Además, cada conferencia de paz y acuerdo al que asistidos o firmados entre Israel y sus vecinos árabes utiliza el término "refugiados" sin más precisión.
En el famoso debate de Camp David en 2000, el presidente Clinton, el facilitador y anfitrión de las negociaciones, dijo: "Habrá que tener algún tipo de fondo internacional creado para los refugiados. Hay, creo, cierto interés, curiosamente, en ambos lados, en tener tambien un fondo que compense a los israelíes que fueron convertidos en refugiados por la guerra, lo que ocurrió después del nacimiento del Estado de Israel. Israel está llena de gente, gente judía, que vivía en países de mayoría árabe que llegaron a Israel debido a que se convirtieron en refugiados en su propia tierra ".
En 2008, el Congreso de EE.UU. aprobó la Resolución 185 concediendo, por primera vez, igual reconocimiento a los refugiados judíos, al tiempo que afirmaba que el gobierno de los EE.UU. ahora reconocera que todas las víctimas del conflicto árabe-israelí deben ser tratadas en igual forma.
Yo estoy orgulloso del hecho que la Knesset aprobó una resolución en febrero de este año que hará de la compensación para los refugiados judíos expulsados de los países árabes después de 1948 una parte integral de cualquier negociación de paz futura. El proyecto de ley israelí estipula que "El Estado de Israel no va a firmar, directamente o mediante representación, cualquier acuerdo o tratado con un país o autoridad tratando con un acuerdo politico en el Oriente Medio sin asegurar los derechos de los refugiados judíos de países árabes de acuerdo con el tratado de los refugiados de la ONU."
Antes de 1948 había casi 900.000 Judios en tierras árabes, mientras que sólo quedan unos cuantos miles. Dónde está la indignación internacional, las conferencias, las proclamas de reparación e indemnización? Mientras que la cuestión de los refugiados palestinos se ha convertido en un arma política para derrotar a Israel, la Liga Árabe ha ordenado a sus estados miembros no ofrecer a su población palestina la ciudadanía, Israel absorbió a la totalidad de sus refugiados, ya sea huyendo del Holocausto o la persecución y expulsión de las tierras árabes.
La gente como mi padre, los cientos de miles de personas que llegaron a Israel y los millones de israelíes descendientes de estos refugiados tienen derecho a reparación. Es vital que esta cuestion regrese a la agenda internacional, para que no volvamos a ver nuevamente un tratamiento asimetrico y distorsionado de arabes y judios en el conflicto arabe-israeli.

El escritor es el vice ministro israelí de Asuntos Exteriores.

Fuente: Ministerio de Relaciones Exteriores del Estado de Israel


אני פליט - מאת דני אילון
כצאצא של משפחה שאולצה לעזוב את אלג'יריה, אבי ואני - כמו גם מיליוני יהודים אחרים בני משפחות שגורשו מארצות ערב לאחר 1948 - זכאים לפיצויים ולפתרון צודק.

כמי שמכהן כחבר בממשלה דמוקרטית, מוזר אולי לשמוע אותי מצהיר כי אני פליט. אולם, אבי, הוריו ובני משפחתו, הם רק אחדים מכמעט מיליון יהודים אשר גורשו או אולצו להימלט מארצות ערב. מוצאם של אבי ובני משפחתו מאלג'יר, מקהילה יהודית בת אלפי שנים, אשר התגוררה בצפון אפריקה זמן רב לפני כיבוש צפון אפריקה בידי הערבים או הגעת האסלאם אל האזור. עם קבלת עצמאותה, הרשתה אלג'יריה למוסלמים בלבד להפוך לאזרחי המדינה החדשה, וגירשה את קהילת היהודים ילידי המקום, ובהם את אבי ושאר בני משפחתי.

למרות שאנשים רבים אינם חדלים לדבר על הפליטים הערבים או הפלסטינים, רק מעטים מהם מודעים לקיומם של פליטים יהודים שנאלצו להימלט מארצות ערב.

מספר הערבים שיצאו את פלסטינה – א"י (המנדטורית) הוא כ – 750,000, בעוד שמספר הפליטים היהודים שנאלצו להימלט מארצות ערב עומד על כ – 900,000 איש. לפני כינונה החוזר של המדינה היהודית כמדינת ישראל, בשנת 1948, חיו כמעט מיליון יהודים בארצות ערב, ואילו כיום מספרם עומד על כ – 5,000.

אבחנה חשובה בין שתי הקבוצות נוגעת לעובדה שרבים מהערבים הפלסטינים היו מעורבים באופן פעיל בסכסוך שיזמו המדינות הערביות השכנות, ואילו יהודי ארצות ערב חיו בארצות מוצאם בשלום, אם כי במעמד נחות של ד'ימי (dhimmi), מאות רבות, ובמקרים רבים גם יותר מאלף שנים.

זאת ועוד, הפליטים היהודים, שהורכבו ברובם מאוכלוסייה עירונית ומקצועית, בניגוד לאוכלוסייה הפלסטינית שהיתה כפרית יותר ברובה, צברו עושר ורכוש רב, אותו נאלצו להשאיר מאחוריהם בארצות מוצאם.

כלכלנים מעריכים כי בערכים של ימינו, ההיקף הכולל של הנכסים שאבדו לפליטים היהודים שנמלטו מארצות ערב, לרבות רכוש קהילתי כמו בתי ספר, בתי כנסת ובתי חולים, הוא כמעט כפול מהיקף הנכסים שאבדו לפליטים הפלסטינים. זאת ועוד, יש לזכור כי ישראל החזירה מעל 90% מחשבונות הבנק החסומים, הכספות והפריטים האחרים שהיו שייכים לפליטים הפלסטינים במהלך שנות ה- 1950.

למרות שמספר הפליטים היהודים והיקף נכסיהם עולים על אלה של הפלסטינים, דומה כי הקהילה הבינלאומית עוסקת רק במצוקתם של הפליטים הפלסטינים.

בעולם קיים מספר גדול של ארגונים בינלאומיים גדולים שעיקר עיסוקם במצוקותיהם של הפליטים הפלסטינים. מידי שנה מתקיים באו"ם כנס שעניינו הפליטים הפלסטינים, ולפליטים הפלסטינים הוקמה על ידי האו"ם סוכנות פליטים מיוחדת. למרות שכל פליטי העולם מטופלים במסגרת של סוכנות אחת, באחריותו של הנציב העליון של האו"ם לענייני פליטים (UNHCR), עניינם של הפלסטינים מטופל על ידי סוכנות אחרת, הסוכנות של האו"ם לסעד ועבודה (UNRWA).

תקציבה של אונר"א לשנת 2010 היה כמעט מחצית מתקציבה של הסוכנות לפליטים.

לא פחות מרשימה היא העובדה כי הסוכנות לפליטים מתגאה בכך כי מצאה "פתרונות בני קיימא" ל"עשרות מיליוני" פליטים מאז הקמתה בשנת 1951. אונר"א, לעומת זאת, כלל אינה מתיימרת למצוא "פתרונות בני קיימא" לפליטים שבטיפולה.

אם לא די בכך כדי להבין עד כמה המצב מעוות, הבא נעיין בהגדרות ובאופן החלתן: בדרך כלל, ההגדרה של פליט חלה רק על אדם שנמלט ומבקש מקלט, אולם פליט פלסטיני הוא אדם שנמלט וכל צאצאיו, לעולם ועד. לכן, על פי ההגדרה של אונר"א, אשר מעניקה מעמד של פליט לצאצאי פליטים, גם אני אמור להיות פליט.

מובן שאיני רואה את עצמי כפליט אלא כאזרח גאה של מדינת ישראל. הפליטים היהודים זכו למצוא ביטוי לשאיפות הלאומיות שלהם במדינת ישראל, ובדיוק באותו אופן, הפליטים הערביים צריכים למצוא את הביטוי לשאיפות הלאומיות שלהם במדינה הפלסטינית.

עתה, כאשר המשא ומתן הישיר בין ישראל לבין הפלסטינים עומד להתחדש, יופנו זרקורי התקשורת לשאלת הפליטים פעם נוספת. מה שמכונה "זכות השיבה" של הפליטים הפלסטינים אינו אלא בדותה משפטית. בהחלטת העצרת הכללית מס' 194, שהיא המקור הלכאורי ל"זכות" זו, אין כל אזכור למונח, ומכל מקום, אין להחלטה זו כל תוקף משפטי מחייב, וכמו כל ההחלטות האחרות של האו"ם היא עושה שימוש מכוון במונח המעורפל "פליטים" מבלי להוסיף להם כל איוך אחר.

החלטת מועצת הביטחון של האו"ם מס' 242, שעדיין מקובל לראות בה את המסגרת המשפטית הראשונית לפיתרון הסכסוך בין ישראל לערבים, קובעת כי הסדר שלום כולל במזרח התיכון יכלול בהכרח "פיתרון צודק לבעיית הפליטים".

החלטה זו אינה מבחינה בין הפליטים הערבים לבין הפליטים היהודים.

למעשה, אחד מהמנסחים המובילים של ההחלטה, השופט ארתור גולדברג, שהיה הנציג הראשי של ארצות הברית באו"ם, אמר: "ההחלטה מתייחסת למטרה של "השגת פיתרון צודק לבעיית הפליטים". נוסח זה מתייחס ככל הנראה לפליטים הערבים ולפליטים היהודים".

בנוסף, בכל ועידת שלום שנערכה בהשתתפות ישראל ושכניה הערבים או הסכם שנתחם ביניהם, נעשה שימוש במונח "פליטים" ללא כל סיוג או איוך נוספים.

במהלך המשא ומתן המפורסם שהתקיים בקמפ דיוויד בשנת 2000, הנשיא קלינטון, מי שאפשר ואירח את המשא ומתן, אמר: "יהיה צורך להקים קרן בינלאומית כלשהי עבור הפליטים. קיים עניין, כך אני חושב, משני הצדדים, וזו עובדה מעניינת כשלעצמה, גם בהקמת קרן אשר תפצה את הישראלים אשר הפכו לפליטים בעקבות המלחמה שפרצה לאחר לידתה של מדינת ישראל. ישראל מלאה באנשים, יהודים, אשר חיו בארצות שהן בעיקרן ארצות ערביות, ואשר באו לישראל משום שהפכו לפליטים בארצותיהם."

בשנת 2008 התקבלה בקונגרס בארצות הברית החלטה מס' 185, אשר מעניקה, בפעם הראשונה, הכרה שווה בפליטים היהודים, ואשר קובעת כי על ממשלת ארצות הברית להכיר מאותו מועד ואילך בכך שיש לתת יחס שווה לכל הקורבנות של הסכסוך הישראלי – ערבי.

אני גאה בכך כי כנסת ישראל קיבלה השנה, בחודש פברואר, החלטה שיש לפצות את הפליטים היהודים שגורשו מארצות ערב לאחר 1948, כחלק בלתי נפרד מכל משא ומתן עתידי על שלום בין ישראל למדינות ערב. בהצעת החוק נאמר: "ממשלת ישראל לא תחתום, באופן ישיר או באמצעות נציג מטעמה, על אמנה או הסכם מסוג כלשהוא עם מדינה, גוף או רשות, שעניינם הסדר מדיני במזרח התיכון מבלי להבטיח את זכויותיהם של פליטים יהודים מארצות ערב בהתאם לאמנת הפליטים של האו"ם."

לפני 1948 חיו בארצות ערב כמעט 900,000 יהודים, ואילו כיום נותרו שם רק אלפים בודדים. היכן כל הזעם הבינלאומי, הוועידות, ההכרזות והדרישות שעניינן צורך בפיתרון ופיצויים? בשעה שסוגיית הפליטים הפלסטינים הפכה לכלי ניגוח מדיני נגד ישראל, והליגה הערבית הורתה למדינות החברות בה לא להעניק לפלסטינים המתגוררים בשטחן אזרחות, ישראל קלטה את כל הפליטים היהודים, בין אם אלה פליטים שנמלטו מאימת השואה ובין אם אלה פליטים שנמלטו מארצות ערב עקב רדיפות וגירוש.

אנשים כמו אבי, אותם מאות אלפים שבאו למדינת ישראל, ומיליוני הישראלים שהם צאצאי פליטים אלה, זכאים אף הם לפיתרון צודק ופיצויים. יש חשיבות חיונית לכך שסוגיה זו תחזור אל סדר היום הבינלאומי, על מנת שלא נהיה עדים, פעם נוספת, להתייחסות מעוותת ולא סימטרית כלפי הצדדים במסגרת הסכסוך הישראלי – ערבי.

הכותב הוא סגן שר החוץ של מדינת ישראל.